קריעה ותיקון: ענבל ארנפלד-לוסקי

האמנות של ענבל ארנפלד-לוסקי שוזרת סיפור מרגש של אובדן ותחיה, של שברירותם של קשרי משפחה, ושל החשיבות בהעמקת שורשים בזמן שמאפשרים לעצמינו לפרוח על אף התלאות. הסיפור האמנותי של ענבל הוא אגדה שמתחילה בחוטים. אביה היה בהעלים של מפעל בגדים בחיפה. בעת שביקרה במפעל בהיותה ילדה צעירה, ענבל הייתה מכושפת על ידי כל החוטים הקטנים על הרצפה. היא גרפה וסידרה אותם, מעניקה חיים תוך כדי יצירה לשאריות שהושלכו. העניין שלה בחוטים אלה נמשך עד היום. במרחב מדיטטיבי, ענבל מוצאת דמויות ונופים בקטעי התיל הקטנים הללו ורואה את הערך במה שאחרים מתעלמים ממנו. דרך חוטים אלה חסרי החשיבות לכאורה, היא מגיעה לילדותה ומתחברת גם לאביה. הוריה של ענבל גרושים והנושא של משפחה שבורה תופס את מרכז הבמה בתצלומיה התפורים. דרך כמיהה להתחבר לקרובי משפחה, שאת מרביתם לא פגשה מעולם, ענבל מוציאה את המחט שלה ותופרת קישוטים, מכניסה את עצמה דרך מעשה זה, לחייהם של אלה שבאו לפניה. תהליך התפירה הוא תהליך טיפולי המרפא ומקרב אותה לאבות אבותיה. במקום לתקן מכנסיים, היא מתקנת את הקשר המשפחתי. בפרוץ מגפת הקורונה, ענבל עצמה עברה גירושין. היא גם איבדה יכולת ללמד שיעורי אמנות עקב מגבלות הריחוק החברתי. היא הביטה מסף דלת ביתה החדש והמצומצם, וראתה את הגדילן הקוצני שנראה חסר חיים חצי מהשנה עד שפורח לפתע לפרחים יפים עם בוא האביב. הגדילן הוא סוכן של הרס, דוקר עוברי אורח וקורע את בגדיהם, אך בחלוף החום היבש של הקיץ וחלחול גשמי החורף על האדמה, הוא מנקד את הנוף בפלומות צבעוניות. ענבל מחלקת את היריעה לשלושה אזורים המזכירים חזית ורקע של תפאורת במה. היא משחקת בריאליזם ובהפשטה, נותנת לקרקע להיכנס ולצאת ממוקד לצופה. עומק השדה משטח ומפשט. הגדילן הופך לצללית, לצילו של זיכרון של תקופות קשות שצלחה. ענבל מצאה בגדילן נפש תאום. עם כל השינויים הגדולים בחייה, פתאום נפתחה בפניה האפשרות ליצור עד בלי די. בתוך חופש החדש שלה ליצור, ענבל הבינה שהיא דומה לגדילן- הנראית מיובשת ומתה, אך מחכה להתנאים הנכונים כדי לפרוח.