זהות כשייכות

באנגלית וגם בעברית, המילה "זהות" נובעת מ"זהה". כאשר אדם מגדיר את עצמו בתחומי מגדר, מעמד חברתי, מעמד משפחתי, השתייכות פוליטית, לאום, גזע ועוד, הוא למעשה משייך את עצמו לקבוצת אנשים. לכן השאלה "מי אני?" היא בעצם "לאיזה 'אנחנו' אני שייך.ת?" לפעמים, זהות נקבע עבורנו, כאשר מדובר למשל במגדר, מקום הלידה או צבע העור, על ידי כוחות החיצוניים המשפיעים על זהות הפרט. בנוסף, לעיתים זהות היא דבר נזיל המושפע מבחירותיו של האדם. כדי לתאר לאחרים מי אנחנו, אנו חייבים לבחור את הקטגוריות שלנו. יחד עם זאת, עם הזמן הזהות שלנו עלולה לעבור שינויים. כל שינוי כזה עלול לגרום למשבר ו/או לקתרזיס, כאשר אנחנו מעבירים אמונים לקבוצה אחרת או מוסיפים קבוצה נוספת לרשימה. ישנן דרכים רבות שבהן שיוך-עצמי לקבוצה יכולה להועיל. במסגרת המושג "פוליטיקה של זהויות", אדם יכול להשתמש במערכת היחסים שלו לקבוצה כדי לעזור ליצור שינוי שיטתי שיועיל לו כאינדיבידואל. הקבוצה יכולה גם להפוך לקהילתו של אדם ולספק גישה למידע על איך להתמודד עם אתגרים המתעוררים ביחס לזהותו. הקבוצות השונות המרכיבות את זהותו של אדם יכולות גם להתנגש זו בזו, ולגרום לבן אדם לתת יותר משקל למימד אחד של זהותו או ללכת על קו דק בין מימדים שונים. האמנים בתערוכה זו יצרו כולם יצירות שצוללות עמוק לתוך זהותם ומייצגות את היחס שלהם לקבוצות מסוימות ואת הקשיים בהם הם נתקלים כחלק מאותן קבוצות. דת, הגירה והיותו ניצול טראומה הופיעו כנושאים המרכזיים של היצירות. אולם, האמנים הללו מתמודדים כולם עם היבטים רבים, לעתים סותרים, של זהותם; ניתן היה לקבץ אותם, ולקבץ אותם מחדש, בדרכים רבות. אני דתי יצירותיהם של נדב טייטלבוים, צביקה אלטמן ואפרת דוראל קשורות בקשר עמוק ליהדות, אך הסתירות והמורכבויות שונות. היצירות שצייר נדב טייטלבוים נעשו בעקבות נושאים ומוטיבים תנ"כיים נעשו בזמן שלמד בישיבה, ובמקביל התמודד עם נטייה הומוסקסואלית שהסתיר. למרות נטייתו המינית, הוא לא רצה לוותר על המחויבות שלו לדת ולמסורת. מתוך שיח עם תולדות האומנות, נדב יצר הומאז'ים ליצירות אומנות המתארות סצנות תנ"כיות ונתן להם פרשנות משלו. הוא הפשיט אתן הציורים, השתמש בשדות צבע נועזים וסימבוליים ומחק מאפיינים מזהים. כך הוא הפך את הנושא למשל כללי על מאבק, אבל גם למאבק האישי שלו. היצירה "יעקב נאבק במלאך" מהדהדת את המאבק בין החלק האנושי-גשמי לחלק האלוהי-רוחני, אבל כמו בסיפור, לא ברור מי הטוב ומי הרע ומי מבניהם מנצח. היצירה "עקדת יצחק" מנסה להתמודד ולעלות שאלות לגבי הציווי האלוהי לעקוד את היקר לך מכול. שתי היצירות עוסקות במאבק בין הזהות הגברית-יהודית-דתית לבין הזהות ההומוסקסואלית. נדב לאחרונה התחתן עם בן-זוגו בטקס דתי וממשיך להזדהות כהומוסקסואל וכיהודי שומר מסורת. בכך נדב הוא חלק חריג בשולי שתי קבוצות שונות, אבל גם חלק מקבוצת ביניים שצומחת בשנים האחרונות ונמצאת בתווך בניהן. צביקה מתאר את עצמו כאדם מאמין אך לא-דתי וגם מחובר לדתות רבות. הוא מצא את עצמו נמשך לשורשיו היהודיים ומרבה להתפלל, להניח תפילין וללמוד תורה, אבל הוא גם למד דתות רבות במזרח התיכון והמזרח הרחוק ומתחבר גם אליהן. צביקה הוא תלמיד בדרך הסופית, מיסטיקה אסלאמית (דומה לקבלה של היהדות) והוא מתרגל את המחול הסוּפי, ריקוד ומדיטציה סוּפי מסורתי. ביצירת הווידאו שלו "אחד" המתייחסת לרעיון שאלוהים הוא אחד, רואים את צביקה מלמעלה חובש כיפה ועטוף בטלית, מחולל את המחול הסוּפי לצלילי שלושה קולות, כשכל אחד שר תפילה מרכזית של אחת מהדתות המונותאיסטיות העיקריות: התפילה היהודית "שמע ישראל", התפילה המוסלמית "אללה אכבר" והתפילה הנוצרית "אבה מריה". פסל הכנפיים של צביקה שואב מהדימויים של הטלית ופסל הכיפה של נחמן מאומן נוצר בהשראת חסידות ברסלב הרוחנית המשתמשת במחול כחלק בלתי נפרד מהפרקטיקה הדתית. צביקה רואה קשרים בין הדתות השונות ומזדהה עם רבות; למרות שלכאורה יש כאן קונפליקט, בעיני צביקה כל הדתות חד הן, וכל אחת מספקת לו גישה אחרת לבורא. בסדרת התמונות "בשלה" של אפרת דוראל - מילה שמשמעותה יכולה להיות "פרי בשל" או "לעמוד על שלה" - אפרת מציגה נשים הדבקות באמונתן, גם אם היא נוגדת מסורות ארוכות וגם אם בחירותיהן לא פעם מאתגרות את תפיסת החברה לגבי איך אישה מאמינה אמורה להיראות. אפרת התחילה קרוב לביתה, יישוב קטן באזור השומרון, שם צילמה קצינה בשירות קבע בכיסוי ראש מלא, יושבת בכניסת ביתה כאשר מאחוריה עגלת-צעצוע של פעוט; אישה "תלמידת חכמים", שבחרה להורות הלכה לנשים מעיינת בגמרא תוך כדי החזקת תינוק; וקבוצת נשים יושבות על ספסלים במגרש המשחקים, כולן עם כיסוי ראש מלא, מלבד אחת שבוחרת אחרת. כל אישה שוברת סטריאוטיפים ובוחרת באומץ בדרך שאינה שגרתית, לא תמיד מקובלת, ודבקה באמת שלה. לאחרונה, נסעה אפרת לגוש עציון כדי לצלם את הדסה פרומן, ממייסדות ארגון "שורשים" המפגיש בין פלסטינים ומתנחלים כדי לדבר ולהכיר זה את זה כבני אדם. כשמאחוריהן תלוי ציטוט עוצמתי מהקוראן, המקדם שלום, צילמה אפרת את הדסה לצד אישה פלסטינית דתיה אשר פועלת גם היא למען החיבור והשיח הבין דתי. בתמונה אחרת, אפרת מציגה אישה מניחה תפילין, טקס יהודי השמור בדרך כלל לגברים, אך כאן- מתוך חיבור עמוק ורצון להיקשר לבורא- קושרת עצמה המצולמת בזוג תפילין. בצילום אחר נמצאת זוג נשים דתיות, שבחרו להינשא זו לזו, בעקבות ההבנה שלמרות הקונפליקט, יהיה זה פסול לוותר על אהבתן. שתיהן מכסות את שיער ראשן, שתיהן חיות חיי הלכה ואהבת האלוהים. אפרת רואה את עצמה בכל אחת מהנשים הללו, כשהיא חוקרת ולומדת כיצד להכיל בעצמה ניגודים, לדעת מה נכון ואמיתי עבורה ומהם חסמים חברתיים בלבד. אני ניצולה חנה ליבי יער, שני אלדר וכיפיאה עיאיטה סבלו מטראומות עזות ולאחר מכן נפגעו על ידי בעיות בריאות הקשורות לחוויות הטראומטיות שלהן. הן חלק ממועדון שאף אחד לא בוחר להשתייך אליו, אבל בהכרח הופך לחלק עצום מהזהות שלהן כאשר הן מתמודדות עם הכאב, הן הפיזי והן הרגשי. חנה ליבי יער חיה עם הפרעת-זהות דיסוציאטיבית, המתבטאת ב-10 זהויות (פרסונות) שונות שדָּרוֹת בגוף אחד. ליבי, הזהות העיקרית, הסבירה שלפני האבחנה שלה לפני שבע שנים, היא לא הבינה מה קורה לה ולא הייתה מודעת לכל הפרסונות שלה. לפעמים היא הייתה מאבדת את הכרתה ולא יודעת מה ארע או איך הגיעה לאן שהיא נמצאת, ומאוחר יותר נודע לה שזהות אחרת שלה השתלטה על הגוף. הפרעת-זהות דיסוציאטיבית היא תגובה מגוננת לטראומה. היא מאפשרת לזהות הראשונית להיות לא-מודעת לטראומה, מאחר שהטראומה נחוותה על ידי זהות אחרת. עם הזמן, ובעזרת טיפול, ליבי למדה להכיר את הזהויות אחרות שלה והבינה טוב יותר את הטראומות שחוותה כילדה צעירה. לא כל הפרסונות הן אמניות כמוה. חלקם ילדים בגילאים שונים; אחת, "יער", היא אפילו לא בן-אדם אלא פיה. בתערוכה מוצג אחד מהיומנים האמנותיים של ליבי, בו התחילה לכתוב כדי להתחבר טוב יותר לכל החלקים שלה. כל זהות שנכנסת לסטודיו יוצרת עבודה על עמוד חדש של הספר. ליבי אף פעם לא משנה אותן לאחר מכן. היא מזמינה את הצופה לעלעל בדפים ולהכיר את החלקים השונים שבה. גם שני אלדר סבלה מטראומה בילדותה, ולאחר מכן, בגיל 28, אובחנה כחולה בטרשת נפוצה, מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את מעטפת המגן המכסה את סיבי העצבים של חוט השדרה וגורם לכאב פיזי ולבעיות תקשורת עם המוח. במשך שנים רבות, שני לא דיברה על הטראומה שלה עם אף אחד. כעת, היא מאמינה שייתכן שהכאב המופנם שלה גרם למחלתה לפרוץ. בציור "לא אמרתי דבר", שני משתמשת בקוד מורס על פני קקפוניה מופשטת של צבע כדי להעביר את קריאתה לעזרה. הסימנים והצבע מתייחסים הן לשתיקתה לגבי הטראומה שלה והן לניסיונותיה המאוחרים להסתיר את מחלתה מהעולם הסובב אותה, כדי למנוע סטיגמה. בזמן שעברה את הטיפולים הראשונים שלה ב-2009, שני עיצבה את "מוזרקת" מראש קלקר ומהמזרקים שבהם השתמשה להחדרת תרופותיה. לתרופות היו תופעות לוואי חמורות כמעט כמו המחלה, ולעיתים שני הרגישה כמו שפן ניסיונות. לפני שבע שנים, שני הפסיקה את כל התרופות. למרות שמחלתה עדיין משפיעה על חייה, היא מרגישה חזקה יותר מבחינה נפשית ומסוגלת לנווט בעולם בצורה טובה ופתוחה יותר. הטראומה של כיפיאה עיאיטה התרחשה כשהייתה כבר אשה בוגרת עם ילדים; בעלה התמכר לסמים והפך למתעלל. הטראומה שלה מגוונת, כי כערבייה מוסלמית שחיה בישראל, היא מתמודדת גם עם הקושי של משפחה מפוצלת על ידי גבולות ועם הצורך לנווט את רגשותיה לגבי הלאום שלה. הרקדנית של כיפיאה מוקפת בענן צבעוני מתערבל של כדורים. במהלך תקופת ההתעללות והפרידה מבעלה, חלתה כיפיאה במחלות רבות ובדיכאון עמוק. בשלב מסוים היא נטלה 33 כדורים, שלוש פעמים ביום. לחלקם היו תופעות לוואי איומות. היא אומרת שהאמנות שלה והכתיבה שלה הצילו אותה ועכשיו היא לוקחת מעט מאוד תרופות. הרקדנית שלה חוגגת את החופש שלה מהכדורים. בדיוקן תקריב של עין אחת בלבד, כששיערה האמיתי של כיפיאה מחובר ליצירה, היא בוחנת איך לפעמים, כשאנחנו מכסים עין אחת, התמונה ברורה יותר. היא השתמשה בשיער האמיתי שלה בתמונה כי, עבורה, שיער הוא קדוש וקשור גם כן לבריאות. ביצירה אחרת, שבמרכזה תמונה של מפת ישראל ומסגד אל-אקצא, חוקרת כיפיאה את הטראומה הבין-דורית שלה. היא יצרה את היצירה בתקופה שבה היו עימותים בין משטרת ישראל למתפללים במסגד אל-אקצא. מבחינתה של כיפיאה, הסכסוך באתר הזה, הקדוש לה, חוצה גבול. בצד ימין למעלה דיוקן של סבא שלה, אדם שחי 124 שנים וראה תמורות רבות בארץ. בציור, אנשים עובדים את האדמה כמוהו. בעץ המשתלב במפה נמצאת ילדה בנדנדה, הפרסונה חסרת-הדאגות שכיפיאה רוצה להיות, ואישה שעוזרת לילד בענפים, האישה שהפכה להיות. לכיפיאה יש משפחה משני צידי הקו הירוק וכן משפחה שברחה לירדן ולסוריה ב-1948. קשה לשמור איתם על קשר. המשפחה ברשות הפלסטיניות חייבת לקבל אישורים לבקר אותה ואת בני משפחתה האחרים בישראל. כל אירוע מעגל החיים ששני הצדדים רוצים להשתתף בו הופך לסיוט בירוקרטי. אני מהגר פולינה בר כהן, אבי טללה וחנה שפיצר חוקרים באמצעות יצירותיהם את ההגירה ואת המיעוטים האתניים אליהם הם שייכים. למרות שפולינה בר כהן נולדה בישראל, הוריה הגיעו מרוסיה והיא מרגישה חיבור עמוק לשורשים הרוסיים שלה. היא התחתנה עם גבר דובר-רוסית ודוברת רוסית בביתה. ביצירת הווידאו שלה "הליכה במדבר", יושבת פולינה על הקרקע כשמאחוריה נוף מדבר יהודה. היא שמה מחליקיים המיועדים להחלקה על הקרח והולכת בשביל הסלעי והיבש כשהיא לובשת אותן. ברוסיה, ענף ההחלקה על הקרח הוא דבר שבשגרה ומקור לגאווה כספורט בו המדינה מצטיינת. בישראל, לא קל למצוא משטח החלקה וזה עדיין אינו חלק מהתרבות המדינה. ההליכה של פולינה ב"נעליה" הבלתי מתאימות, ממחישה עד כמה מסורבלים יכולים להיות חיי ילדי מהגרים וכמה קשה להם לנווט בין שתי הזהויות התרבותיות שלהם ולצעוד בדרך משלהם בחיים. סדרת היצירות של חנה שפיצר חוקרת את שורשיה הבוכריים. סבתה וסבתא-רבא שלה הגיעו לארץ מאוזבקיסטן בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מתוך ציונות וכדי להימלט מרדיפות דת. למרות שעברם היה בעל אורח-חיים נוח יחסית, כפליטות הן הגיעו לישראל כמעט ללא-כלום. מאחר שהן עסקו במכירת בדים ובעבודות תפירה, חנה גילתה עניין עמוק בבגדים שהן לובשות בתמונה שצולמה זמן קצר לאחר הגעתן לישראל. החברה הישראלית עודדה את אימהותיה ומשפחתן להיטמע, ורק מעט מתרבותן שורד בישראל כיום. חנה יצרה סדרה של יצירות על הלבוש בלבד, ללא האנשים, המחייה אותם באמצעות קולאז', צבע והפשטה. כל עבודה בוחנת היבט אחר של המשמעות של להיות מהגר מאוזבקיסטן באותה תקופה. הנעדרים מרמזים על הנזק הכבד שכור ההיתוך חולל. חנה יצרה גם קולאז' של סבתה בשמלת הכלה שלה, חוגגת את הצבע והמרקם שהיו חלק בלתי נפרד מהתרבות ממנה הגיעה משפחתה. יצירותיה של חנה ממחישות ומשמרות את התרבות האבודה של משפחתה. אבי טללה הגיע לישראל ב-1984, בגיל ארבע, במהלך מבצע משה, הגל הראשון של עולי אתיופיה. קבוצה זו צעדה ברגל דרך סודן לפני שעלתה על מטוסים לישראל. משפחתו של אבי שילמה מחיר עצום, שכן אמו לא שרדה את המסע הקשה. מרגע הגיעו לישראל, אבי עשה כמיטב יכולתו להשתלב בחברה החדשה ולהדביק את הפערים. כמו רבים מבני גילו, הוא שמע סיפורים על יהודי אתיופיה שניצלו על ידי הישראלים, בעוד הסיפור האמיתי שבו בני הקהילה פעלו ולקחו אחריות על גורלם עזבו את חייהם ובתיהם ויצאו במסע צעידה רגלי כנגד כל הסיכויים להגיע אירוסאלם לא הונכח בסיפורים ולא קיבל ביטוי משמעותי. אולם, עם הזמן, אבי החל לשאול את זקניו שאלות ולמד כי שליטת העולים מאתיופיה בגורלם היתה גדולה הרבה יותר ממה שיוחסה להם. לאחר שירותו הצבאי, אבי יצא לטיול בן-חודש לאזורי אתיופיה שמהם הגיעה משפחתו. פגישות עם אנשים שהכירו את הוריו ואת היהודים שעזבו חשפו בפניו את העבר וההיסטוריה היהודית באתיופיה הם סיפרו לו על ההשפעה שהייתה להם על ההיסטוריה של אתיופיה כמדינה וכחברה במשך אלפי שנים. כשחזר לארץ, אבי עבד עם נוער בסיכון, ובעירו 70% מהם היו יוצאי אתיופיה. אבי חש כי לנערים אלה לא הייתה גאווה בשורשים שלהם, ורבים אפילו לא ידעו את שמות הוריהם באמהרית ספק ממבוכה, מחוסר ידע או מהרצון להתנתק מעברם. כתוצאה מהתרשמות זו אבי פיתח תוכנית ייחודית המשמשת כיום ברחבי המדינה, המלמדת צעירים את הערכים היהודיים והציוניים של יהודי אתיופיה ומאידך מחזקת את תחושת השייכות והאהבה למדינת ישראל. פעמיים עד שלוש בשנה, אבי מביא קבוצות של צעירים ואזרחים מהשורה לאתיופיה למסע ייחודי שבו הנוסעים עוברים תהליכים פנימיים העוסקים בסוגיות של משמעות ואחריות אישית של הנוסע כאדם וכאזרח בוגר, לראות איך חיו אבותיהם, לפגוש את שארית היהודים שנותרו באתיופיה (בני הפלשמורה שהסתירו את יהדותם כמו האנוסים בספרד) וללמוד להעריך את ההזדמנויות העשירות שיש להם בזכות האומץ וההקרבה של ההורים והסבים שלהם כדי להגיע לישראל. משחר ילדותו, צילום היה תשוקה של אבי, והוא חסך דמי-כיס כדי לקנות את מצלמתו הראשונה. כאשר הוא מצלם בטיוליו באתיופיה, הוא מדמיין את עצמו כאדם מהצד השני של העדשה; הילדה עם אמה, הגברים האתיופיים השבטיים האומדים את התיירים, ילדי שארית יהודי אתיופיה רצים ליד השלט של בית הכנסת במחנה המעבר בגונדר, כשהם ממתינים שנים עד שמדינת ישראל תקבל את פניהם הביתה. הוא מאתגר את עצמו ואת האנשים שהוא לוקח לאתיופיה לדמיין את עצמם בנעלי המקומיים ותוך כדי כך הוא מעצב מנהיגים ישראלים צעירים שמבינים מאיפה הם באו וכמה גבוה הם יכולים לעוף. אני שייך... בערך תשעת האמנים הללו, נדב טייטלבוים, צביקה אלטמן, אפרת דוראל, חנה ליבי יער, שני אלדר, כיפיאה עיאיטה, פולינה בר כהן, חנה שפיצר ואבי טללה, מבטאים את זהותם ביצירותיהם ומנתחים לאילו קבוצות הם שייכים. באמצעות יצירותיהם אנו יכולים להציץ במגוון הגדול של סוגי אנשים בעולם, להזדהות עם התמודדויותיו של הפרט וכך להבין ולהאניש טוב יותר את הקבוצות אליהן הם בחרו להשתייך. יחיד משתמש בהשתייכות לקבוצות כדי לתאר את זהותו, על מנת לעזור לאחרים להבינו ולהכירו כאדם ייחודי ורב-פנים. למרות שהקבוצות והקהילות המרכיבות זהות עלולות להתנגש, אלו בדיוק הקונפליקטים הפנימיים שיוצרים מרחב לדיאלוג בין הקבוצות השונות. אנשים היוצרים איזון בין מספר זהויות הם בדיוק האנשים שיכולים ליצור שינוי ולקדם סובלנות, הן עבור עצמם והן עבור הקהילות שלהם.